Workspaces by Revital Ben-Asher – For English click here
אמנות בראי האוצרות: בתום לימודי אוצרות זכיתי לצפות בתערוכה של האוצרת הנפלאה בן אשר "סביבות עבודה", ולמצוא קווים מקשרים בינה לבין חיי.
משהו אחר קורה בנוף התערוכות במוזיאון תל אביב: מזה כמה חודשים מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין תערוכה שאי אפשר שלא להתייחס אליה, אך הפעם הייתי רוצה לכתוב קצת על האוצרת שעומדת בצניעות אחרי אותו פרויקט התערוכה, האוצרת שרוב המבקרים בתערוכה לא יודעים כלל על קיומה, אם תרצו – חלק מהאנשים השקופים של התערוכות, ובמקרה שלה – אדם רב זכויות שבלעדיו התערוכה לא היתה יכולה להתקיים – רויטל בן-אשר פרץ.
השנה החלטתי לצאת מהסטודיו שלי פעם בשבוע, להחליף את סרבל העבודה שלי בבגדים יפים, וללמוד אוצרות. כאמנית שמציגה בארץ ובעולם, עניין אותי להבין את נקודות המבט של האוצר בנוסף לראיית האמן, ובחלוף שנה סיימתי את לימודי האוצרות בהצלחה ובהנאה גדולה.
במסגרת הלימודים בסמינר הקיבוצים בניהולה של ד"ר סיגל ברקאי, נכחתי במפגשי אוצרים רבים ובהרצאות, שסקרו ביוגרפיות של אוצרים מובילים בעולם האמנות, בנוסף להיסטוריה של האומנות. מבין כל האוצרים שפגשתי, האוצרת רויטל בן-אשר פרץ השאירה עליי רושם עצום, ולא יכולתי שלא ללכת לצפות בתערוכה שלה: "סביבות עבודה".
רויטל עשתה עלי רושם של אוצרת מסוג אחר: אשת עבודה, שופעת ברעיונות, והולכת אחרי החלום. ללא ספק היא מהווה עבורי מודל של אוצר מודרני הקשוב לרוח הזמן. הייתי אף אומרת שתפיסתה האוצרותית של בן אשר תואמת את השקפתי ותפיסתי את עולם האוצרות.
בן-אשר פרץ מגדירה את עצמה כאוצרת ישראלית פטריוטית וציונית, ואכן, זה מודגש בתערוכות עליהן היא מופקדת. רויטל עובדת הרבה עם נון-אמנים, אחראית על תערוכות שונות כמו "אוצרים בע"מ", "מוזיאון הטבע", "נעלי עקב בחול", "גדגדה", "גופן עירוני", "אוטוביוגרפיה מטופלת", "פרא אציל", "אוטומטה", "נקודות צבירה", ותערוכות נוספות, אשר משקפות בצורה ברורה את פילוסופיית האוצרות שלה: אוצרת הרואה באוצרות נושא בעל ערך חינוכי לא במובן שמרני או פטרוני אלא מהמקום שבו ניתן להעניק לאמנים משהו חדש כתוצאה מתהליך העבודה המשותף.
ואולי הבחירה שלי לכתוב על התערוכה נובעת מהנושא שלה, "סביבות עבודה", ומהנושאים בהם התערוכה נוגעת: עסק משפחתי, דור שני של אמנים, ועל החיים במשולש של עבודה-בית-סטודיו.
הרגשתי שאני חלק אינטגרלי מהתערוכה: הסטודיו שלי, הסטודיו לצילום של אבא מולה, הסטודיו של אמא הציירת, ארכיון הצילומים, כל חיי אני חיה בתוך "סביבת עבודה". בשבילי אלו החיים האמיתיים – לא תערוכה.
התערוכה "סביבות עבודה" מוצגת, כאמור, בביתן הלנה רובינשטיין, שנבנה בשנת 1959 ככיכר התרבות של תל אביב, ותוכנן כשלב ראשון לאכלס את כלל המוזיאון העירוני. בהמשך, הוחלט לוותר על הרעיון והמוזיאון הוקם בשדרות שאול המלך בעיר.
התערוכה מייבאת אל חלל המוזיאון עולם יומיומי אחר, המייצר "מקום עבודה" פעיל, חוקר ונחקר, המתקשר עם סביבתו ועם המבקרים. מרחבי הפעולה של האמנים הפכו מסביבות העבודה המקוריות לחללי סטודיו ומעבדות ניסוי הבוחנות מושגים כמו שגרה, עמל כפיים, יצרנות, תעשייה, הישרדות ופרנסה.
כל קומה בביתן מוקדשת לסביבת עבודה אחת: נגרייה, מחנה מאסר לעבודות כפייה, חנות סיטונאית לאביזרי אופנה, בית מסחר לחומרי בניין ואתר בנייה, שעליו כבר דובר הרבה בחודשים האחרונים. כל מי שעדיין לא מבין מה הם הפיגומים מעל המוזיאון – לכו לבקר בתערוכה ותבינו מה עומד מאחורי הרעיון.
אין ספק שיש כאן בתערוכה משהו שונה מאשר האומנות הקונבנציונאלית, תערוכה שמעלה סוגיות תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות. יצאתי מהתערוכה עם אין סוף שאלות. בדבר אחד אין ספק – מגיע כל הכבוד לאוצרת רויטל בן-אשר פרץ שעבדה במשך שלוש שנים לא קלות עד שהצליחה להקים את התערוכה, ואכן הצליחה לעשות זאת בגדול.
בצילומים שבפוסט (אותם צילם אלעד שריג) ישנה הצצה לעבודות שמוצגות בתערוכה, אין לי ספק שהם יהיו לכם הרבה יותר ברורים אם תשמעו מבן אשר את הסיפור מאחורי כל עבודה.
יצויין כי האמנים המשתתפים בתערוכה הם מאיר טאטי, רועי מרדכי, רעות פרסטר, שי רטנר ודלית שרון. מהרו להגיע לתערוכה, היא תוצג עד ל-31 באוקטובר 2015.
להרשמה לבלוג ולקבלת עדכונים – לחצו כאן
Workspaces by Revital Ben-Asher Peretz
Something unique is happening in the exhibits landscape in Tel Aviv for the past few months. The new exhibition in the Helena Rubinstein Pavilion is just impossible not to refer to, but this time I wanted to write a little bit about the curator stands modestly behind the project.
Exhibition curator Revital Ben-Asher Peretz left a huge impression on me. She impressed me as a curator of a different kind: full of ideas, not afraid to go after her dream. I would even say that her curatorial perceptual corresponds to my approach and my perception of this world.
As an artist I was interested in understanding also the point of view of the curator. One year later I graduated successfully the Kibbutz Seminary study directed by Dr. Sigal Barkai, with great pleasure.
There is no doubt that this exhibition is something different than the conventional art, an exhibition that raises issues of cultural, historical and political.
Maybe my choice to write about it derives from its subject, "Workspace", talking about a family business, a second generation of artists, and life in the triangle of work-home-studio.
I felt I was an integral part of the exhibition: My studio, My father's photography studio and my mother's painting studio – all my life I lived in the "Workspace". For me this is the life – not an exhibition. One thing is certain – I left the exhibition with endless questions.
It will be displayed until October 31st, 2015.