שלום לכל קוראי הבלוג, הלקוחות, אוהבי האמנות שעוקבים אחרי בארץ ובעולם, מאחלת לכולם שנה טובה !
לקראת השנה החדשה אני שמחה לשתף אותכם בתערוכה וירטואלית.
תמונה אחת שווה אלף מילים-ולתמונות היסטוריות יש ערך שאין די מילים לתאר אותן
תהנו !!
שנה טובה !!
“בבת עיינו”
תערוכת יחיד – צילומים מולה עשת
תערוכה וירטואלית
אוצרת: איריס עשת-כהן
תמונה אחת שווה אלף מילים-ולתמונות היסטוריות יש ערך שאין די מילים לתאר אותן.
שמעון פרס ומולה עשת מעלים זכרונות ילדות
התערוכה “בבת עינו” מבוססת על צילומים פרי עדשת המצלמה של אבי, מולה עשת, מחלוצי הצילום בארץ. דרך הצילומים התערוכה אני מביאה את עולמי כבתו של צלם, עולם בו גבולות הילדות היו גבולות העדשה והפריים. התערוכה משקפת את הבחירה הרב-שכבתית של הצילומים מתוך המבט שלי כבת על האב הצלם ועל מקומי כילדה-עדה לצילומיו. זהו גם המבט שלי כבת התקופה על נופי וגיבורי ילדותי בשנות הששים והשבעים, דרך עדשת המצלמה של אבי ועל ההשפעה המעצבת של כל אלה על היצירה האמנותית שלי כאדם בוגר. החקר הפנימי והאישי שלי נוגע גם בשאלות תרבותיות-אמנותיות על מעמד הצילום והקשר הבין- דורי בעידן הדיגיטלי.
מולה עשת, יליד תל אביב, נחשב לאחד מאבות הצילום בישראל בתחום האופנה, התיאטרון, המחול, הפרסום והבידור. שנים ארוכות עבד מולה כצלם הבית של תיאטרון “האוהל” ו”הקאמרי”, של להקות המחול “ענבל”, “קול ודממה”, “בת שבע” ו”בת דור”, של מחזות זמר כגון “כנר על הגג”, “קזבלן” ו”איי לייק מייק” והיה מחלוצי הצילום בתחום האופנה והפרסום. הארכיון הפרטי שלו על אינסוף הצילומים, הכרזות והכתבות שבו מתעד את התפתחות עולם התרבות והזוהר בישראל, ותל אביב, מראשית שנות הששים ועד שלהי שנות התשעים. הוא משמש קטלוג רחב היקף של גיבורי התרבות של אותם הימים: פוליטיקאים, שחקנים, זמרים, אמנים ודוגמניות. צילומיו מתאפיינים בעיצוב תיאטרלי ואמנותי ובשבירת מוסכמות ביחס אל האובייקט המצולם – אופן ההעמדה, האביזרים והתפאורה – לכדי קומפוזיציה פורצת דרך. עדשת מצלמתו של מולה מנציחה רגעי זוהר של יופי ותנועה.
שנות הששים והשבעים בארץ הביאו איתם עלייה ברמת החיים, התפתחות מואצת של תרבות הצריכה והפנאי וייבוא של סגנון החיים המערבי. לא עוד קוקו, חאקי וסרפן, לא עוד שירי מגל וחרב, לא עוד צנע ותלושים, כי אם תרבות שופעת ותוססת בתיאטראות, בעולם הזמר והבידור: הגשש החיוור, מציצים, אריק איינשטיין, חיים טופול, הדודאים, הלהקות הצבאיות בצד אלביס פרסלי, הביטלס, הרולינג סטונז, המהפכה המינית. התופעה החדשה של צריכת מותרות הולידה את תחום הפרסום המסחרי, ייצור הטקסטיל והאופנה ולהופעתם של שבועוני אופנה ובידור. אלו שנים התאפיינו בפריחה חברתית-תרבותית ויצירתיות נועזת ומשוחררת, על רקע מלחמות ששת הימים ויום כיפור.
בארכיון המשפחתי עם הורי אני משוטטת בין התמונות. הן מחיות בתוכי את הילדה הקטנה הצופה בצילומים בהתרגשות ובשקט מן הצד, עוזרת אם אפשר, אוחזת במחזיר האור או במכונת האוויר המעיפה לכל עבר את שיער הדוגמניות, מתבוננת בדמויות שעל הסט, מקשיבה לקולות, מנסה לפענח את הקשר שבין אבא הצלם לבין הדמויות שמולו, חשה את המתח ואת ההתרגשות באוויר, את חדוות היצירה, האנרגיה האדירה, עד ‘הקליק’ הסופי, אות הסיום. ואז ניצבת שעות ארוכות בחדר החושך, עדה לתהליך הפיתוח, היא דרוכה לראות מה ייצא, איך ייצא, איך יגיב אבא. החיים סביב ומבעד לעדשת המצלמה. הסטודיו כבית שני.
כיצד בוחרים מבין אלפי תמונות וזיכרונות? זכרונות ילדות צרובים בתוך הצילומים, מאחורי כל צילום מארג צפוף של פרטים שעולים וצפים, זיכרון של יום צילומים משתלט על התוצר המוגמר. אין צילומים ניטראליים. איך לבחור? לבחור בתור ‘הבת-של’, הילדה שהייתה, ולבחור בתור אדם בוגר בראייה מקצועית ומרוחקת. האם ניתן כלל להיות מקצועית ומרוחקת כשכל תמונה מפעילה ומרגשת? כרזות פרסום או תמונות שער שהתנוססו במרחב הציבורי יצאו אל האור ואל העולם מתוך חדר החושך אל מול עיני המשתאות . . .
הצילומים בתערוכה מתחלקים לארבעה תחומים. קטגוריה אחת הכוללת תמונות בהן האב הצלם מצולם בזמן עבודתו. מולה בתוך הפריים, ומחוצה לו – הילדה היושבת מן הצד, הצלם המצלם את הצלם והאובייקט המצולם של מולה. חוויה שלמה נוכחת-נסתרת. צילום בתוך צילום, מיהו הנושא, מהו המוקד? הקטגוריה נוספת מוקדשת לנופי הארץ המשמשים ‘לוקיישנים’, רקע ותפאורה לצילומי פרסום ואופנה. יופי אנושי ויופי מן הטבע שזורים זה בזה. בקטגוריה הבאה תמונות של ‘אייקונים’ מתחום הבידור והאופנה, הדמויות המוכרות בכל בית בישראל של אותם הימים, מוכרות לי כילדה באופן אישי מן הסטודיו והבית. ולבסוף – תמונות המנציחות חיבור לבבי ופרגון הדדי בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים בין הפוליטיקה לתרבות, לחיצת יד חמה בין אנשי הממסד הפוליטי לבין אמנים ואנשי רוח.
המסע שלי בזמן מעלה שאלות מעבר למבט הנוסטלגי. בראש ובראשונה אלו הן שאלות הנוגעות להתפתחותי האישית כאדם וכיוצרת. עד כמה הקשר הקרוב עם האב הצלם, הקרבה היומיומית והאינטימית אל סט הצילומים, אל תהליך היצירה וההפקה של התמונה וההיכרות עם ‘הכוכבים’ המצולמים – עיצבו את עולמי הפנימי ואת היחס שלי אל האמנות? כיצד ניתן לאמוד את ההשפעה של החוויה המתווכת בין האב לבתו באמצעות עדשת המצלמה? באיזו מידה המשולש הפיסי והרגשי של האב, העדשה והבת מעשיר ומפרה את חווית העולם שלי? האם נדרש תהליך של שחרור מחוויית ‘החיים והעולם’ כפי שנתפסה על ידי הפריים והפילטר של אבי? ואולי היא דווקא בבחינת מעיין נובע של תפיסה יצירתית ואמנותית, הממשיכה בנביעתה אל תוך מקורות ההשראה והיצירה שלי כיום?
נופי תל אביב
המבט הנוסטלגי מטבעו עוסק במה שהיה ואיננו עוד. ההתבוננות בעבר שולחת בו-זמנית מבט אל ההווה. ואכן, תהום פרושה בין המציאות החברתית-תרבותית המתועדת בצילומי התערוכה לבין המציאות של ימינו. ואין הכוונה לאורך קו החצאית, הנופים התמימים והדמויות שחלפו מן העולם, אלא בסוג הילדות והקשר הבין-דורי בעידן התקשורת הדיגיטלית. המבט התמים והמעריץ של הילד על ההורה מתהפך היום כבר בשלב מוקדם. בזירה הטכנולוגית הופך הילד הרך בשנים למורה כל- יכול וכל-יודע. הילד נולד עם תוכנת הפעלה החסרה למבוגר. הורה נבוך מבקש עזרה מילדו. הוא מביט בהערצה על ילד הפלא שלו המפעיל בטבעיות ונינוחות אין קץ מכשיר דיגיטלי. למשל, מצלמה.
המהפכה התקשורתית הופכת סדרי עולם לא רק בתפיסה החינוכית של מעמד ההורה והיחסים התוך-משפחתיים, אלא גם בכל הנוגע לשאלות תרבותיות על מעמד הצילום ומושג הארכיון. התמונה המנציחה את הרגע הייחודי, החד-פעמי, שהוא תולדה של משאבים רבים של זמן, מאמץ והכנה – חולפת לה מן העולם. ילדים בני ארבע מצלמים ועורכים תמונות במיומנות רבה ומעלים בקצב מסחרר תמונות לרשתות החברתיות המתעדות בעיקר את עצמם על כל צעד ושעל. הצלם מצלם את עצמו מסביב לשעון, המבט שלו מופנה אל עצמו ולתמונות/השתקפויות של הקרובים לו. באותה מידה מושג הארכיון משתנה אף הוא. הארכיון הפיסי, הממשי, זה שניתן ‘להתהלך’ בו, ולחוות בתוכו הצפה חושית של מגע וריחות, להתהלך בו מתוך תחושת הביטחון שזה הנכס והמשאב יכול להשתמר הלאה לדורות הבאים. האלבומים הוירטואליים של היום, לעומת זאת, בני אלפי תמונות דומות, זהות, מאופסנים במחסן, שתכולתו תלויה בעוצמת הזיכרון של המחשב. האם ניתן יהיה לאורך זמן להכיל את נחשול התמונות המתעדות כל רגע בנאלי של הקיום? האם יישמרו התמונות האלה לדורות הבאים? רק שלא ייפול ‘הענן’.