שנה חדשה, ולכבודה בפוסט הבא אציג עיצוב חדש… מוזמנים להירשם ישירות לארט בלוג. שמחה שאתם לוקחים חלק בחוויית ה-אמנות שלי, חוויה בה אני מתעדת כל מחשבותיי, סקרנותי והתשוקות – משתפת אתכם בחוויות האמנות שלי…
והפעם, אין על היפנים, הדיוק שלהם, המחשבה היצירתית של אמנות יפנית, את חווית יפן למדתי מעבודה משותפת עם חברת שיסיידו בשנות ה-90, ואין ספק שבכל מקום שה- אמן היפני שם את ידו זו אמנות מיוחדת המשולבת באסתטיקה שאין לה מתחרים. רוצה להזמין אתכם להצצה קטנה לשני אמנים מדהימים מארץ השמש…
לפי כאלף שנים מעמד הלוחמים ביפן גדל מאוד, והביקוש ל- אמנות היה עצום. מהפכה החלה, וכח האצולה עבר למעמד הלוחמים. רוב האנשים, שלא ידעו לכתוב ולקרוא, קיבלו את מידע רב דרך אמנות ביפן. אלמנות לוחמים ונשות אצולה כאחד למדו כתב שבעצם ייצג שילוב של איורים והברות שהיוו דיאלוג בין הדמויות (ממש כמו בקומיקס כיום). כך סיפורים רבים סופרו לדורות, החל ממסרי דת, סיפורי מעשיות יפניות מסורתיות ועד להיסטוריה בכלל.
בתקופת ה- מומויאמה הסגנון החשוב ביותר היה הקאנו. רובנו מכירים אותם כ- ציורי נוף יפנים מסורתיים המקשטים קירות או דלתות הזה בעיצוב פנים יפני קלאסי. סגנון “רינפה” שם דגש על דקורטיביות, חשיבות העיצוב המדויק והעיטור מאוד חשובים ברינפה תוך שימוש בטקסטורות, בצבעים עזים אשר מחדדים את ההבעתיות בכל ציור, ובעיקר בצבעי זהב וכסף. אוגטה קורין היה אמן קליגרפיה יפני נפלא, שגדל לשושלת סמוראים, שלאחר מכן התעשרו מעסקי הטקסטיל.
אוגטה קורין היה מאוד שאפתן, דייקן ואף פרפקטציוניסט, צייר יצירות רבות בשלל וריאציות, החל מ-קרמיקה, בדים ועד למניפות.
טאקאשי מוראקמי הוא אחד מגדולי ה- אמנות היפנית בעיני. הוא בוחן ביצירותיו את הקווים בין אמנות יפנית דיגיטלית לבין אמנות מסורתית ובעצם מנסה להבהיר ביצירותיו שתרבות הפופ העכשווית בשילוב “אמנות גבוהה” אינם סותרים אחד את השני. מוראקמי למד באוניברסיטה סגנונות מסורתיים של אמנות, אך בחן באותה הנשימה אנימה, אנימציה, קומיקס ובעצם מנגה מודרניים (“אוטקו“, תרבות הנחשבת ל”יורמית” ביפן – ומאופיינת בבני נוער שאובססיבים למנגה ולאנימה).
עד היום מוראקאמי נשאל כיצד הוא מעז להסתיר את הגבולות בין אמנות לבין מוצרים מסחריים, לדעתו של מוראקאמי לא מדובר בטשטוש גבולות או יצירה שהיא לא טהורה; הוא תמיד טען שאין באמת גבולות. היפנים מקבלים שמסחריות ואמנות תמיד ילכו יד ביד, וירגישו “אלרגיה” מסוימת לאמנות מתנשאת שמטרתה להגדיר את הגבולות בין עולם הפרסום לאמנות בכלל.
העניין הרב ודעותיו הנחרצות שמצא טאקאשי באמנות היפנית המודרנית הובילה אותו ליצור סגנונות חדשים ושיתופי פעולה מרהיבים! החל מעבודה משותפת עם מעצבי האופנה הנחשבים מארק ג’ייקובס, לואי ויטון
ועד למוסיקאים נחשבים כמו פראל וויליאמס או קניה ווסט (בימוי הקליפ “Good Morning“) הפופולאריים.
אשמח באחד הפוסטים הבאים לכתוב גם על תופעת ה-מנגה בארץ, ישנה קבוצה גדולה מאוד של מעריצי מנגה – יש למה לחכות… יהיה כאן שמח ומעניין עוד יותר ב-2016!!!
שלכם,
איריס עשת כהן