הסודות מאחורי האוזן של ואן גוך ואיך היא קשורה לגוגן?

לאחר הפוסט הקודם בו טיילנו במוזיאון הלובר וביקרנו את ה-"ג'קאנדה" (סודותיה של המונה ליזה) – נצא היום לסיבוב קטן בהולנד ונבקר ב-מוזיאון ואן גוך.

 

 

בימים אלו מוצגת תערוכה "על סף השיגעון – ואן גוך ומחלתו", התערוכה מעמיקה ומרתקת דרכה חווים נקודות מבט שונות של דעות מרובות – ממש סימפוזיון של רופאים, היסטוריונים שימשיכו לנתח את תופעת האמן הגאון. הרי זה לא יאמן שכבר מעל ל-100 שנים חוקרים עדיין ממשיכים לחקור ולמצוא את הסוד למחלת הנפש שחלה בה.

אז למה בעצם ואן גוך חלה? מי היו נשותיו?

 

 

אבל השאלה שהכי מעסיקה את מעריציו היא למה וינסנט חתך את האוזן? האם הוא חתך אותה או אולי היה שותף למעשה?

וינסנט החלים מהחתך באוזנו השמאלית ב 1888 ומיד המשיך לצייר את ציוריו שמוצגים במוזיאונים נחשבים בכל העולם, אחד המוזאונים שיש לו אוסף מכובד ביותר של ציורי ואן גוך הוא מוזאון פושקין במוסקבה.

שנים רבות אני עוקבת אחרי הביבליוגרפיה של וואן גוך וכל פעם ההיסטוריונים מוציאים לאור, מידע חדש אודות הצייר הגאון, כדוגמאת אישור מהרופא של וינסנט דר פליקס שטיפל באוזן החתוכה ואף שירטט אותה..

 

שרטוט של האוזן החתוכה:

 

מקורות רבים יש לממצאים של וואן גוך , לאחרונה הגעתי ל- ספר מהפנט על האמן –  "החמניות" של שראמי בונדריק. תרגמה מאנגלית: מרב זקס-פורטל. מדובר בספרה הראשון , פרופסור להיסטוריה של האמנות מפלורידה. הספר מגולל את סיפור אהבתם הבדיוני של ואן גוך הצייר וראשל נערת הליווי תוך שילוב פרטים ביוגרפיים ואמנותיים מחייו של הצייר לצד עובדות היסטוריות דרך רומנטיקה מתוקה… עד שלבסוף השנים האחרונות בחייו של ואן גוך הופכות לפקעת רגשנית המאבדת עצמה לדעת…

האם הסיפור אמתי או בדיוני? ובכן, זה כלל לא ידוע. נערת הליווי ראשל, בדיוק כמו ואן גוך, היא דמות היסטורית. הסברה הרווחת היא כי  שואן גוך העניק לנערת ליווי מקומית את תנוך אוזנו השמאלית.

ואן גוך עצמו מתהלך בספר כשהוא מוכתם בצבע, ריח הטרפנטין אופף את ביתו והוא מתמקם בנוחות בכיסא האמן המיוסר, קורבן החברה, נשען לאחור ומפריח טבעות עשן ממקטרתו. הוא מצייר ללא הפסקה, כספו אוזל וציוריו לא נמכרים. מצבו הנפשי מתדרדר… הוא נע בין ציור למציאות של שיגעון וכך גם מערכת היחסים שלו עם ראשל, שמתעצבת בהתאם לתנועות המכחול והנפש (שלו, כמובן). התקפי הטירוף שבים וקוטעים את היחסים, הציור חוזר ומאחה אותם.

 

ציטוט מהספר, ברגע בו וינסנט מגיע לבית הבושת:

 

"מעולם, אפילו לא באותו לילה גשום, מעולם  הוא לא נראה כך, רוח רפאים של עצמו , חיוור יותר מתמיד מתחת לכובע ברט שחור, האם זה היה של גוגן ? רק כשהתקרב הבחנתי בסמרטוט מוכתם בצבע שעטף את ראשו – קרוב יותר , והבנתי שהאדום הסמיך שמטפטף במורד צווארו וכתפו הוא לא צבע אדום.

לא יכול להיות שזה אמיתי.  זה בטח חלום. אני חייבת להתעורר.

עכשיו הוא כבר היה קרוב דיו כדי שאוכל להריח את הדם ,ריח מתוק וסמיך שגרם לי סחרחורת.

מה לעשות?

הוא הרים את ידו שבה אחז באגרופו משהו עטוף בנייר עיתון, הוא הניח את הדבר בכוח בתוך כף ידי, משהו לך וקר,  וקיפל מעליו את אצבעותי, וכל אותו הזמן הביט בפני ואמר בקול חלול  את תזכרי בי.

לטשתי מבט באצבעותיי המרוחות בדם ,החבילה שבידי הייתה מרוחה בדם, ואני נתקפתי בחילה. בצד אחד רציתי לזרוק רחוק רחוק  את מה שהוא נתן לי מה שזה לא יהיה אבל מצד שני….אל תסתכל.. ! פתחתי את היד שלי ואת הנייר המקופל ואז החשיך הכל …"

 

 

האיום על אהבה זו מתגלם בדמות הצייר הצרפתי – פול גוגן! חברו ושותפו לדירה! בהמשך הסיפור בספר אנחנו מבינים שראשל הייתה בהריון מוינסט שידע זאת בדיעבד לאחר שהפילה בעקבות הטראומה של חיתוך האוזן , וינסט קיבל זאת קשה מאוד ומאז מצבו התדרדר עד שלבסוף נפטר…

 

 

שלכם,

איריס עשת כהן

The Art Blog